אלכס ביטרמן , מנהל מדור אירופה וצפון אמריקה
"אָז תַּצְלִיחַ אִם תִּשְׁמוֹר לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה עַל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת."
- דברי הימים א', פרק כ"ב, פסוק י"ג
במילים אלו דוד המלך מצווה לבנו ויורשו, שלמה, על בניית בית המקדש בירושלים. בית אשר לא רק יסמל את שיאו של הפולחן לה', אלא יהיה בית שיאחד וילכד את כל שבטי ישראל. מעניין שדוד משתמש בצמד המילים "חזק ואמץ", אותם מילים שמשה אמר ליהושוע בן נון בעת כניסתו לארץ ישראל, כשעליו הוטלה המשימה הגורלית של כניסת עם ישראל לארץ המובטחת. גם, אותם מילים שמשתמשים כסיסמא מידי יום פעילות בתנועת הנוער הציוני. מילים שמסמלות עוז וגבורה, אך גם אמונה בצדקת הדרך.
חרף מפעלו האדיר של שלמה המלך ובניית המקדש, העם לא הצליח להישאר מאוחד ומלוכד. במהרה ממלכת ישראל המאוחדת התפצלה ליהודה וישראל, במשך השנים התגברה היריבות, וגורל ההיסטוריה הביא ומחיקתה של ממלכת ישראל, וחורבן בית המקדש בירושלים שנים לאחר מכן.
קשה לא לחשוב על סיפור זה בימים אלה. ימים מורכבים, מורכבים מאוד, לחברה הישראלית. בשנים האחרונות אנו עדים לפילוג הולך וגובר בחברה, בתחומים רבים, מדיניים, פוליטיים, דתיים, עדתיים. ובחודשיים האחרונים מצב זה הגיע לשיאו. לא ניכנס כרגע לדיון סביב הרפורמה המשפטית המדוברת ועל תכליתה, אבל שווה לנו לעצור רגע ולחשוב עמוקות על תוצאותיה הקשות, ולא משנה אם זו במכוון או לא. המציאות המרה היא מצב של הליכה לקיצון, חוסר רצון להידברות אמיתית, אי קבלת האחר, והסתגרות מתמדת כל אחד במחנהו.
השנה, אנו מציינים 75 שנות עצמאות למדינת ישראל, התגשמות של החלום הציוני, פרי תוצר של מאמצים כבירים של דורות של חלוצים, מדינאים ואנשי מעש. מדינה שביסודה העצמאות היהודית, ששמה במרכז את החיים היהודיים כנורמה מחד, וערכי הדמוקרטיה מאידך. מדינה שהצליחה להתפתח בצורה בלתי רגילה, כנגד כל הסיכויים והאיומים ומהווה אור לגויים בתחומים רבים. מחריד מאוד לחשוב ולהיזכר שכל פעם בהיסטוריה שזכינו לעצמאות כעם, בתפוקת ממלכת ישראל המאוחדת, ובתקופת החשמונאים, שלא החזקנו מעמד מעל כ-70 שנה…
אבל אני לא רוצה להישמע פסימי. אסור לנו, כאנשי חינוך ומעש, המאמינים עמוקות בזכותנו למדינה עצמאית ומתוקנת, אסור לנו להיות פסימיים. בהחלט מודאגים, אבל יש למצוא דרכים לתקן.
בקרוב מאוד אני אקבל לידי את המשימה להוביל את תנועת הנוער הציוני העולמית, זכות גדולה שניתנת לי, לאחר שנים רבות של פעילות בה. בעת כניסתי לתפקיד מונחת בראשי השאלה "מהו המצפן?", לאן פניה של התנועה מועדות?, ואותה שאלה נשאלת לגבי החברה הישראלית ועם ישראל כולו. לא "לאן הולכים", אלא "לאן מכוונים", איך אנחנו כחברה נחליט יחד על הערכים המאחדים, על יסודות מוצקים, על תרבות מפייסת, ובקיצור, על גורל משותף.
בחלקת האלוהים הקטנה שלנו, אני בוחר בחינוך, בלייצר הזדמנויות חינוכיות שיקרבו, בלשים את הסוגיות הכואבות בשולחן ולדבר עליהן, בלהכיר אחד את השני בסובלנות, ולהבין שלא ניתן לממש את החזון הציוני כשאנו לא ביחד.
ברוח ימים אלה, חג הפסח, חג החירות, בו מציינים הפיכתנו לעם חופשי, עלינו לזכור את עברנו, ובעיקר את חזוננו כעם חופשי בארץ ציון וירושלים.
אני רוצה לחתום דווקא עם מילים לקוחות מחזון התנועה, כפי שמופיע במסמך דרכנו. אין דרך טובה יותר לתאר בתמצית את תקוותנו לימים מורכבים אלה.
"אנו שואפים לעודד את חברי התנועה לקחת חלק פעיל בהבטחת המשכיותו של עמנו ובחיזוק והעשרת ההיבטים היהודיים, הדמוקרטיים והפלורליסטיים של מדינתנו, כבסיס לבניית חברה למופת.”
